יום שלישי, 2 באוגוסט 2011

הגיע היום הגדול


לא יאמן, אבל בסוף זה הגיע. ה31 ליולי מצא אותנו עמוק בתוך קדחת פינוי הבית. אי אפשר לתאר את כמויות הדברים שאגרנו בכל השנים שאנו גרים בבית. התהליך היה מייאש, כמה שזרקנו, ארזנו, תרמנו, העברנו הלאה...ועדיין הבית מלא בדברים.
עד היום המיוחל עוד הספקנו לערוך לא מעט פרידות מחברים ומשפחה. זהו תהליך רווי רגשות, מצד אחד באמת מדובר בהזדמנות להפגש עם המון חברים, חוויה נפלאה תמיד, אך מצד שני כל פרידה שואבת מתוכנו  עוד משאבי רגש, והתהליך לא קל, ואם נוסיף לכך את קשת הרגשות שמלווה אותנו, מדובר במעמסה לא פשוטה. אבל, וזהו אבל גדול, אין על מה להתלונן, התהליך הוא מדהים ומזמין ובעיקר מרגש, גם אם הוא מלווה בהמון אי וודאות. אז כמו שנאמר בפולניה: שאילו יהיו הצרות שלנו.
החולצות של ספיר בשדה התעופה בניוארק
המשפחה של גל הכינו לנו ציפיות לכריות עם תמונות של המשפחה כדי שלא נשכח אותם גם בלילה, וספיר האחיינית המוכשרת הכינה לנו חולצות מסע יפות עם כתובת הבלוג
המשפחה של יוסי הכינו לנו עוגת קרוואן וגם חולצות יפות (תמונה מתישהו בהמשך..) והשוס...שיר מסע מקסים. (מתנצלים על הזיופים של פורטיס..)
מצויידים בחולצות ציפיות ושאר מטעמים הגענו ליום ראשון האחרון וכאמור, לא ממש הצלחנו להשתלט על כל הבלגן. בתשע וחצי בלילה הבנו שאם לא נעצור כעת, המטוס לא יחכה לנו...אז ויתרנו על בדיקה כללית לבית, בדיקת ציוד אחרונה וסידור אחרון של התיקים...פשוט זרקנו הכל למזוודות, התפללנו שיסגרו, קיווינו שלא השארנו משהו חשוב בבית, כיבינו אורות ובשניה האחרונה גם את המזגן.
אח של גל הגיע מצוייד בטרנזיט שלו, העמסנו מזוודות בכל מקום אפשרי, הילדים ישבו אי שם מאחור (לא ממש הצלחנו לראות אותם) אנחנו ישבנו מקדימה, ואם הילדים לא היו צוחקים מאחור, בכלל לא היינו זוכרים שהם שם..בכל זאת היו ביננו 8 מזוודות, 4 תיקי יד, 4 שקיות עם כריות ועוד איזו שקית עם אוכל שהצלנו מהבית ברגע האחרון, מה שנקרא...שיהיה.
הגענו לשדה וטוני אחראי הטיסה כבר חיכה לנו בקוצר רוח, איפה אתם??? פדיחה...ואני עוד עבדתי שם, איזו דוגמא רעה לנוסעים...לא נורא, ביננו, כמה נוסעים אורזים בית שלם לפני טיסה? יש לנו תירוץ ממש טוב.
הוכחה שעבדתי בקונטיננטל...

הגענו היישר למטוס לקריאה אחרונה, שמנו כריות על המושבים וסוף סוף יכולנו לנוח. לא יאמן, אפשר כבר להתחיל להתרגש?
ברוכים הבאים לטיסת קונטיננטל 91 לניוארק, טיסה נעימה!!! הטיסה באמת היתה מצויינת, כל אחד בחר לו סרטים מתוך הכמות הבלתי נגמרת של אפשרויות (ג'ולי וג'וליה אחלה סרט, מריל סטריפ מדהימה)
בניוארק עברנו חוויה מלחיצה כשיוסי לא מצא את הארנק שלו, מכיוון שיצאנו כמו ביציאת מצרים, חששנו שהארנק נותר בבית, בסוף אחרי כמה דקות מלחיצות הארנק נמצא בתיק מחשב ועד עכשיו אין לנו מושג איך הוא הגיע לשם. עברנו את פקיד ההגירה ההמום (שנה? תיירים לא יכולים לבוא  לשנה...) מלמל תוך כדי חתימת ויזה לחצי שנה, התמקמנו בפינה קרובה לטרקלין כדי לסחוט אינטרנט אלחוטי חינמי (ותודה שוב לקונטיננטל) והמתנו לטיסה הבאה לפיניקס. עוד טיסה עברה בשלום, אנחנו כבר סחוטים מעייפות, והחום של פיניקס לא ממש מרענן..

הפיניקס, אחת הציפורים האהובות על ענבר

שמונה תיקים המתינו לנו כמו חיילים, 4 דולר החולרות רוצים בשביל עגלה, לא הגזימו..כמובן שהתקמצנו (מה פתאום התקמצנו, זה העקרון שעבד כאן) וסחבנו הכל לשאטל של השכרת הרכב.
8 תיקים 4 תיקי יד 2 מחשבים

בחניית המכוניות הבחורה הפנתה אותנו לאזור מסויים שבו עמדו כל הטרנזיטים ואמרה לנו שנבחר מה שבא לנו...אמריקה אמרנו? אז הסתובבנו בין הרכבים ובדקנו את הבגז' שלהם ובחרנו את זו עם הקיבולת הכי גדולה. התחלנו להעמיס, בין הכסאות ואז הגיע עובד חברה והראה לנו איך בשניה מקפלים את כל הכסאות ויוצרים מרחב מטורף להמון תיקים. הרגשנו קצת אהבלים, פדיחה, אבל מה אכפת לנו, מתי נראה אותו שוב? זה מה שכיף, אפשר לפדח חופשי...אמריקה!
באוטו גילינו מצלמה אחורית צבעונית שאפילו מסמנת איך בדיוק להחנות בין הפסים, דלת הבגז' עולה ויורד לבד, הדלתות נפתחות ונסגרות לבד...בקלות מתרגלים לנוחות הזאת.
נסענו לעיר מסה, ליד פיניקס, קרוב לשדה התעופה, היישר אל מלון הייאט, בו חיכתה לנו פקידת קבלה מהממת העונה לשם MIA, שהתעניינה במסע שלנו וביקשה לשמע פרטים ונתנה לנו להרגיש הכי טוב שאפשר.(היי MIA את קוראת את הבלוג?) קיבלנו חדר מקסים וגדול ומאד מפנק. המיטה קרצה לכולנו, אבל יוסי בקול סמכותי פקד שלא כדאי שנלך לישון כעת, כי רק חמש אחר הצהרים ואם נרדם לא נצליח לקום כי לפי השעון שלנו כבר שלוש בבוקר. הוא הציע שנצא לקניות. אז יצאנו והילדים נרדמו יופי באוטו..אז חזרנו. 
זהו. את המשך חוויותינו נרכז במצגת שבועית אותה נשים בבלוג בכרטסת נפרדת...תמשיכו לעקוב.