קודם כל. השנה הזאת טסה. ממש לא ברור לאן. זה הדבר הראשון שעולה לי בראש,
איך הזמן שלנו נוזל, אוזל, וחשוב לנצל...
את הפוסט הזה אני כותבת מפריז. נראה לי שזה המקום הנכון לעשות בו סוג של חשבון נפש. (אמזוג לעצמי עוד כוסית יין מבורדו)
מאז שחזרנו מהטיול הצלחנו להתבלבל. לשפץ? לעבור דירה? לא לעבור דירה? בסוף העברנו את הבת שלנו בית ספר, ואנו יודעים שעשינו את המהלך הכי חכם של השנה. וכן לעבוד לא לעבוד, ובסוף יוסי הולך להיות שוב סטודנט לשלוש השנים הבאות וילמד לשמר מבנים ויצירות אמנות. ותכלס, זה הדבר שהכי מתאים לו בעולם.
ואני נהייתי תחקירנית ואני בעיקר ממשיכה לחפור ולפעמים אפילו משלמים לי על זה.
אז כאמור בשנה האחרונה עשיתי קורס תחקירנים ובמסגרתו התכוונתי לכתוב (באופן מפתיע) תחקיר על משפחות שיצאו לטייל לתקופה של שנה לפחות. מה קרה להן כשחזרו לארץ. חרשתי בלוגים של משפחות שטיילו כמונו והזדהתי עם דברים שהם כתבו. ואז התחקיר שלי התרחב לעוד אוכלוסיות, ובעיקר הופתעתי לגלות מונח חדש שלא ידעתי על קיומו: "הלם תרבות מהופך".
בעזרתה האדיבה של דוקטור חנה אורנוי שהיא היחידה שמציינת את המושג הזה בספרות המחקר העברית בספרה: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" ובעזרתה האדיבה לא פחות של הפסיכולוגית ליאת מרמלשטיין, שעובדת עם משפחות שיוצאות וחוזרות מרילוקיישנים, התבהרה בפני התמונה האמיתית של כל מה שאני חווה. הבנתי שאני בחברה טובה בהחלט, וכן, יש סוג של הקלה לדעת שמה שאני חווה הוא טבעי והגיוני.
"הלם תרבות מהופך" ואתייחס כעת לישראלים, הוא מה שחווים ישראלים שחוזרים לארץ אחרי תקופות ארוכות שהם חיים בחו"ל. זה ממש לא משנה אם יצאת לטיול ארוך או עשיתי רילוקישיין בגלל העבודה, לימודים, התמחות וכו'. יש אפילו שטוענים שאנשי צבא שחיים שנים בבסיסים גם לוקים בהלם הזה כשהם פורשים מהצבא.
לכאורה אתה חוזר לתרבות שלך, לשפה שאתה מכיר, למשפחה, לחברים, לכל השטיקים המוכרים לך, והחברה מצפה שתתאקלם מהר ותזרום, אבל בפועל השתנת בלי להרגיש. עברת משהו בשנה הזאת, הפכת רב תרבותי, אתה לא מרגיש לגמרי פה ולא לגמרי שם, ותכלס, אף אחד לא מבין אותך באמת.
אנשים מוצאים את עצמם בהלם מהצפיפות, מהבלגן, והחום, וחוסר הנימוס בכבישים, והתורים או יותר נכון אין תורים, ואין מרחב, ואם אתה מעז לומר משהו אז ישר אתה נתפס כסנוב נפוח שחושב שכבש את העולם. אבל לך תסביר את המרחב הזה שנפתח לך בשנה שבה גילית כמה העולם יכול להיות מקום גדול ולא מחניק.
זה הדבר הראשון שזיהיתי בעצמי. הצורך לשמור על המרחב הזה. הבנתי למה האמריקאים כל כך שומרים על ספייס אחד מהשני, כי יש להם מרחבים פיסים אדירים ובאופן טבעי זה יוצר בהרגשה מרחב פנימי אדיר. לכן עד עכשיו כשאני נוסעת בכביש ומישהו חותך אותי בגסות, אני מוותרת לו, כי החלטתי שבא לי לשמור על המרחב הנפשי שלי למרות הצפיפות הפיזית הדביקה שלנו.
כשחזרנו לארץ אחרי שנה של מסע שבו אין שבוע שלא חווים משהו מדהים ושונה ומרחיב את הלב, נורא רוצים לשמר את זה. נורא מפחיד לחזור אחורה לחיי שגרה אפורה. אולי בגלל זה אני לא מצליחה לחשוב על עצמי עובדת במשרד משמונה עד חמש. יש רצון עז לשמור על עצמאות בכל המובנים. לעשות משהו חדש ואחר.
יש גם פחות סבלנות לאנשים שכבר לא מתאימים לנו, לכאלה שחונקים או משרים נימה פסימית ופאסיבית. כאלה שאומרים שאף פעם לא ישתנו, ו"זה מה יש" ונאנחים כל הזמן. אז התרחקתי מאילו והתקרבתי לאחרים, וכן, ומה שבעיקר הפתיע אותי הן העוצמות של התחושות. אני יכולה פשוט לחוש באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאני לא רוצה להיות יותר במקום מסויים או עם אדם מסויים. ואני יותר לא שם.
כי הזמן טס ולא באנו לסבול, ואני רוצה לחוות ולהרגיש ולהתחבר עם אנשים יוזמים ועושים ומלאי אופטימיות וחזון, ובעיקר כאלה שהם בעדי, ויש כאלה בשפע.
וכעת אנחנו בפריז, עוד סוג של חלום קטן שרצינו להגשים. שכרנו דירה ואנו מבלים פה לכמה שבועות, ונזכרים שוב כמה העולם רחב ומגוון ועשיר ויפה עד כאב. וכמה אנחנו אוהבים את הבית שלנו בישראל כי יש בו מזגן (מתי הפריזאים יפנימו שכדור הארץ מתחמם?)
ובשורה התחתונה אני תמיד מגיעה לאותה מסקנה. שהמסע האמיתי הוא לא בין מדינות אלא בתוכינו. ושכל אחד יפרגן לעצמו מסע פנימי כזה או אחר, ללמוד משהו שתמיד רצינו, לחוות חוויה שתמיד חלמנו, ובעיקר...לאהוב את עצמינו.
אני ארים לכבוד זה עוד כוסית יין...
איך הזמן שלנו נוזל, אוזל, וחשוב לנצל...
את הפוסט הזה אני כותבת מפריז. נראה לי שזה המקום הנכון לעשות בו סוג של חשבון נפש. (אמזוג לעצמי עוד כוסית יין מבורדו)
מאז שחזרנו מהטיול הצלחנו להתבלבל. לשפץ? לעבור דירה? לא לעבור דירה? בסוף העברנו את הבת שלנו בית ספר, ואנו יודעים שעשינו את המהלך הכי חכם של השנה. וכן לעבוד לא לעבוד, ובסוף יוסי הולך להיות שוב סטודנט לשלוש השנים הבאות וילמד לשמר מבנים ויצירות אמנות. ותכלס, זה הדבר שהכי מתאים לו בעולם.
ואני נהייתי תחקירנית ואני בעיקר ממשיכה לחפור ולפעמים אפילו משלמים לי על זה.
אז כאמור בשנה האחרונה עשיתי קורס תחקירנים ובמסגרתו התכוונתי לכתוב (באופן מפתיע) תחקיר על משפחות שיצאו לטייל לתקופה של שנה לפחות. מה קרה להן כשחזרו לארץ. חרשתי בלוגים של משפחות שטיילו כמונו והזדהתי עם דברים שהם כתבו. ואז התחקיר שלי התרחב לעוד אוכלוסיות, ובעיקר הופתעתי לגלות מונח חדש שלא ידעתי על קיומו: "הלם תרבות מהופך".
בעזרתה האדיבה של דוקטור חנה אורנוי שהיא היחידה שמציינת את המושג הזה בספרות המחקר העברית בספרה: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" ובעזרתה האדיבה לא פחות של הפסיכולוגית ליאת מרמלשטיין, שעובדת עם משפחות שיוצאות וחוזרות מרילוקיישנים, התבהרה בפני התמונה האמיתית של כל מה שאני חווה. הבנתי שאני בחברה טובה בהחלט, וכן, יש סוג של הקלה לדעת שמה שאני חווה הוא טבעי והגיוני.
"הלם תרבות מהופך" ואתייחס כעת לישראלים, הוא מה שחווים ישראלים שחוזרים לארץ אחרי תקופות ארוכות שהם חיים בחו"ל. זה ממש לא משנה אם יצאת לטיול ארוך או עשיתי רילוקישיין בגלל העבודה, לימודים, התמחות וכו'. יש אפילו שטוענים שאנשי צבא שחיים שנים בבסיסים גם לוקים בהלם הזה כשהם פורשים מהצבא.
לכאורה אתה חוזר לתרבות שלך, לשפה שאתה מכיר, למשפחה, לחברים, לכל השטיקים המוכרים לך, והחברה מצפה שתתאקלם מהר ותזרום, אבל בפועל השתנת בלי להרגיש. עברת משהו בשנה הזאת, הפכת רב תרבותי, אתה לא מרגיש לגמרי פה ולא לגמרי שם, ותכלס, אף אחד לא מבין אותך באמת.
אנשים מוצאים את עצמם בהלם מהצפיפות, מהבלגן, והחום, וחוסר הנימוס בכבישים, והתורים או יותר נכון אין תורים, ואין מרחב, ואם אתה מעז לומר משהו אז ישר אתה נתפס כסנוב נפוח שחושב שכבש את העולם. אבל לך תסביר את המרחב הזה שנפתח לך בשנה שבה גילית כמה העולם יכול להיות מקום גדול ולא מחניק.
זה הדבר הראשון שזיהיתי בעצמי. הצורך לשמור על המרחב הזה. הבנתי למה האמריקאים כל כך שומרים על ספייס אחד מהשני, כי יש להם מרחבים פיסים אדירים ובאופן טבעי זה יוצר בהרגשה מרחב פנימי אדיר. לכן עד עכשיו כשאני נוסעת בכביש ומישהו חותך אותי בגסות, אני מוותרת לו, כי החלטתי שבא לי לשמור על המרחב הנפשי שלי למרות הצפיפות הפיזית הדביקה שלנו.
כשחזרנו לארץ אחרי שנה של מסע שבו אין שבוע שלא חווים משהו מדהים ושונה ומרחיב את הלב, נורא רוצים לשמר את זה. נורא מפחיד לחזור אחורה לחיי שגרה אפורה. אולי בגלל זה אני לא מצליחה לחשוב על עצמי עובדת במשרד משמונה עד חמש. יש רצון עז לשמור על עצמאות בכל המובנים. לעשות משהו חדש ואחר.
יש גם פחות סבלנות לאנשים שכבר לא מתאימים לנו, לכאלה שחונקים או משרים נימה פסימית ופאסיבית. כאלה שאומרים שאף פעם לא ישתנו, ו"זה מה יש" ונאנחים כל הזמן. אז התרחקתי מאילו והתקרבתי לאחרים, וכן, ומה שבעיקר הפתיע אותי הן העוצמות של התחושות. אני יכולה פשוט לחוש באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאני לא רוצה להיות יותר במקום מסויים או עם אדם מסויים. ואני יותר לא שם.
כי הזמן טס ולא באנו לסבול, ואני רוצה לחוות ולהרגיש ולהתחבר עם אנשים יוזמים ועושים ומלאי אופטימיות וחזון, ובעיקר כאלה שהם בעדי, ויש כאלה בשפע.
וכעת אנחנו בפריז, עוד סוג של חלום קטן שרצינו להגשים. שכרנו דירה ואנו מבלים פה לכמה שבועות, ונזכרים שוב כמה העולם רחב ומגוון ועשיר ויפה עד כאב. וכמה אנחנו אוהבים את הבית שלנו בישראל כי יש בו מזגן (מתי הפריזאים יפנימו שכדור הארץ מתחמם?)
ובשורה התחתונה אני תמיד מגיעה לאותה מסקנה. שהמסע האמיתי הוא לא בין מדינות אלא בתוכינו. ושכל אחד יפרגן לעצמו מסע פנימי כזה או אחר, ללמוד משהו שתמיד רצינו, לחוות חוויה שתמיד חלמנו, ובעיקר...לאהוב את עצמינו.
אני ארים לכבוד זה עוד כוסית יין...
