יום שישי, 26 ביולי 2013

הרהורים אחרי שנה מאז החזרה לארץ מטיול של שנה...

קודם כל. השנה הזאת טסה. ממש לא ברור לאן. זה הדבר הראשון שעולה לי בראש,
איך הזמן שלנו נוזל, אוזל, וחשוב לנצל...
את הפוסט הזה אני כותבת מפריז. נראה לי שזה המקום הנכון לעשות בו סוג של חשבון נפש. (אמזוג לעצמי עוד כוסית יין מבורדו)

מאז שחזרנו מהטיול הצלחנו להתבלבל. לשפץ? לעבור דירה? לא לעבור דירה? בסוף העברנו את הבת שלנו בית ספר, ואנו יודעים שעשינו את המהלך הכי חכם של השנה. וכן לעבוד לא לעבוד, ובסוף יוסי הולך להיות שוב סטודנט לשלוש השנים הבאות וילמד לשמר מבנים ויצירות אמנות. ותכלס, זה הדבר שהכי מתאים לו בעולם.
ואני נהייתי תחקירנית ואני בעיקר ממשיכה לחפור ולפעמים אפילו משלמים לי על זה.

אז כאמור בשנה האחרונה עשיתי קורס תחקירנים ובמסגרתו התכוונתי לכתוב (באופן מפתיע) תחקיר על משפחות שיצאו לטייל לתקופה של שנה לפחות. מה קרה להן כשחזרו לארץ. חרשתי בלוגים של משפחות שטיילו כמונו והזדהתי עם דברים שהם כתבו. ואז התחקיר שלי התרחב לעוד אוכלוסיות,  ובעיקר הופתעתי לגלות מונח חדש שלא ידעתי על קיומו: "הלם תרבות מהופך".

בעזרתה האדיבה של דוקטור חנה אורנוי שהיא היחידה שמציינת את המושג הזה בספרות המחקר העברית  בספרה: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" ובעזרתה האדיבה לא פחות של הפסיכולוגית ליאת מרמלשטיין, שעובדת עם משפחות שיוצאות וחוזרות מרילוקיישנים, התבהרה בפני התמונה האמיתית של כל מה שאני חווה. הבנתי שאני בחברה טובה בהחלט, וכן, יש סוג של הקלה לדעת שמה שאני חווה הוא טבעי והגיוני.

"הלם תרבות מהופך" ואתייחס כעת לישראלים, הוא מה שחווים ישראלים שחוזרים לארץ אחרי תקופות ארוכות שהם חיים בחו"ל. זה ממש לא משנה אם יצאת לטיול ארוך או עשיתי רילוקישיין בגלל העבודה, לימודים, התמחות וכו'. יש אפילו שטוענים שאנשי צבא שחיים שנים בבסיסים גם לוקים בהלם הזה כשהם פורשים מהצבא.

לכאורה אתה חוזר לתרבות שלך, לשפה שאתה מכיר, למשפחה, לחברים, לכל השטיקים המוכרים לך, והחברה מצפה שתתאקלם מהר ותזרום, אבל בפועל השתנת בלי להרגיש. עברת משהו בשנה הזאת, הפכת רב תרבותי, אתה לא מרגיש לגמרי פה ולא לגמרי שם, ותכלס, אף אחד לא מבין אותך באמת.

אנשים מוצאים את עצמם בהלם מהצפיפות, מהבלגן, והחום, וחוסר הנימוס בכבישים, והתורים או יותר נכון אין תורים, ואין מרחב, ואם אתה מעז לומר משהו אז ישר אתה נתפס כסנוב נפוח שחושב שכבש את העולם. אבל לך תסביר את המרחב הזה שנפתח לך בשנה שבה גילית כמה העולם יכול להיות מקום גדול ולא מחניק.

זה הדבר הראשון שזיהיתי בעצמי. הצורך לשמור על המרחב הזה. הבנתי למה האמריקאים כל כך שומרים על ספייס אחד מהשני, כי יש להם מרחבים פיסים אדירים ובאופן טבעי זה יוצר בהרגשה מרחב פנימי אדיר. לכן עד עכשיו כשאני נוסעת בכביש ומישהו חותך אותי בגסות, אני מוותרת לו, כי החלטתי שבא לי לשמור על המרחב הנפשי שלי למרות הצפיפות הפיזית הדביקה שלנו.

כשחזרנו לארץ אחרי שנה של מסע שבו אין שבוע שלא חווים משהו מדהים ושונה ומרחיב את הלב, נורא רוצים לשמר את זה. נורא מפחיד לחזור אחורה לחיי שגרה אפורה. אולי בגלל זה אני לא מצליחה לחשוב על עצמי עובדת במשרד משמונה עד חמש. יש רצון עז לשמור על עצמאות בכל המובנים. לעשות משהו חדש ואחר.

יש גם פחות סבלנות לאנשים שכבר לא מתאימים לנו, לכאלה שחונקים או משרים נימה פסימית ופאסיבית. כאלה שאומרים שאף פעם לא ישתנו, ו"זה מה יש" ונאנחים כל הזמן. אז התרחקתי מאילו והתקרבתי לאחרים, וכן, ומה שבעיקר הפתיע אותי הן העוצמות של התחושות. אני יכולה פשוט לחוש באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאני לא רוצה להיות יותר במקום מסויים או עם אדם מסויים. ואני יותר לא שם.

כי הזמן טס ולא באנו לסבול, ואני רוצה לחוות ולהרגיש ולהתחבר עם אנשים יוזמים ועושים ומלאי אופטימיות וחזון, ובעיקר כאלה שהם בעדי, ויש כאלה בשפע.

וכעת אנחנו בפריז, עוד סוג של חלום קטן שרצינו להגשים. שכרנו דירה ואנו מבלים פה לכמה שבועות, ונזכרים שוב כמה העולם רחב ומגוון ועשיר ויפה עד כאב. וכמה אנחנו אוהבים את הבית שלנו בישראל כי יש בו מזגן (מתי הפריזאים יפנימו שכדור הארץ מתחמם?)

ובשורה התחתונה אני תמיד מגיעה לאותה מסקנה. שהמסע האמיתי הוא לא בין מדינות אלא בתוכינו. ושכל אחד יפרגן לעצמו מסע פנימי כזה או אחר, ללמוד משהו שתמיד רצינו, לחוות חוויה שתמיד חלמנו, ובעיקר...לאהוב את עצמינו.
אני ארים לכבוד זה עוד כוסית יין...

יום שני, 13 באוגוסט 2012

קיץ חורף סתו אביב, עוד שנה עברה

זהו. בלי לשים לב אנחנו כבר שלושה עשר יום בארץ.
השאלה הכי פופולרית היא: "איך היה"...התשובה המקוצרת היא שהיה מדהים.
עם קצת התכוונות התשובה מקבלת מימד עמוק יותר...החוויה היתה מאד מיוחדת ומאד שלמה. עשינו את כל מה שתיכננו לעשות ואפילו יותר. חזרנו כולנו בשלום, והקרבוס התנהג למופת (אני מאד מתגעגעת אליו).
היתה לנו חוויה משפחתית נפלאה. היינו ביחד, למדנו להכיר, להנות, להתחלק, לשתף, לתת מרחב כשצריך.
צברנו חוויות רבות, אך ברגע זה הן מאופסנות בתור ארגז בלתי נראה מחכות למועד הנכון לצאת ולהתגלות בפנינו.
חשבתי שאחרי טיול כזה נחזור אנשים שונים עם הילה שזורחת לנו מהת... וגיליתי שכשנוחתים, אז נוחתים והמציאות החמה והדביקה טופחת יפה ומזכירה ששום דבר לא השתנה, ונופלים באותם בורות וכועסים באותם מקומות ואם הבנאדם רוצה להשתנות אז כנראה שצריך לעשות מסע פנימי בחדרי חדרים ולא לצאת ולחפש את התשובות בין הביזונים לאינדיאנים.
ובכל זאת, הטיול איפשר להתרחק ולבחון וקצת להזכר במה שחשוב באמת. וביננו, חשובה אהבה ומשפחה וחברים שמרימים ולא כאלו שמנחיתים, ופינה קטנה לשים את הראש ומרחב גדול לפרוח ולגדול ולחייך אל העולם.
אז לכאורה התחושה היא שדבר לא השתנה, אבל האמת היא שכנראה למדנו כמה דברים, אנחנו רק, בשלב הנוכחי,  לא ממש מבינים איך לתרגם אותם למילים.

השאלה השניה שנשאלת היא "איך זה לחזור", מתוך איזו הבנה ברורה שזה כנראה סיוט גדול ונפילה עמוקה. ותכלס, אני לא בטוחה שהתשובה שלי היום תהיה נכונה גם מחר, אז נא לא לתפוס אותי במילה, אבל אישית התחושה שלי היא שמיצינו את מה שהיה וסגרנו יפה את כל הקצוות, ויש איזו תחושה של חוויה שלמה וכעת אפשר להמשיך הלאה. כי כמו שרמזתי החיים האמיתיים נמצאים בתוכינו והמסע הפנימי הוא הכי מרתק ומעשיר, ולשם שואפת הנפש.

שאלה מספר שלוש היא "אז מה עכשיו?" ופה שנינו נתפשים עם מבט של עגל שרק נולד. אין לנו מושג. מפרגנים לעצמינו את הזמן לחשוב וללקט רעיונות ורצונות. הרבה אומרים לי לכתוב על החוויה ואני לא פוסלת את זה על הסף, אבל עוד קצת, לא ממהרת, ניתן לדברים לשקוע, להתגעגע קצת. נתארגן על ביתנו נחזור לאיזה מסלול מוגדר ואז נראה מה יוליד יום. כל הכיף הוא בהפתעה...לא?

תודה לכל האנשים שפירגנו לאורך כל הדרך, תודה לאילו שבאים בימים אלו ואומרים מילה טובה. תודה למי שהרגיש שהוא חלק מהטיול והתרגש איתנו ותודה גם למי שלא הפריע.

מקווה שנפגש שוב בדרך זו או אחרת, במסע כזה או שונה.
שאו ברכה.

גל

יום שלישי, 2 באוגוסט 2011

הגיע היום הגדול


לא יאמן, אבל בסוף זה הגיע. ה31 ליולי מצא אותנו עמוק בתוך קדחת פינוי הבית. אי אפשר לתאר את כמויות הדברים שאגרנו בכל השנים שאנו גרים בבית. התהליך היה מייאש, כמה שזרקנו, ארזנו, תרמנו, העברנו הלאה...ועדיין הבית מלא בדברים.
עד היום המיוחל עוד הספקנו לערוך לא מעט פרידות מחברים ומשפחה. זהו תהליך רווי רגשות, מצד אחד באמת מדובר בהזדמנות להפגש עם המון חברים, חוויה נפלאה תמיד, אך מצד שני כל פרידה שואבת מתוכנו  עוד משאבי רגש, והתהליך לא קל, ואם נוסיף לכך את קשת הרגשות שמלווה אותנו, מדובר במעמסה לא פשוטה. אבל, וזהו אבל גדול, אין על מה להתלונן, התהליך הוא מדהים ומזמין ובעיקר מרגש, גם אם הוא מלווה בהמון אי וודאות. אז כמו שנאמר בפולניה: שאילו יהיו הצרות שלנו.
החולצות של ספיר בשדה התעופה בניוארק
המשפחה של גל הכינו לנו ציפיות לכריות עם תמונות של המשפחה כדי שלא נשכח אותם גם בלילה, וספיר האחיינית המוכשרת הכינה לנו חולצות מסע יפות עם כתובת הבלוג
המשפחה של יוסי הכינו לנו עוגת קרוואן וגם חולצות יפות (תמונה מתישהו בהמשך..) והשוס...שיר מסע מקסים. (מתנצלים על הזיופים של פורטיס..)
מצויידים בחולצות ציפיות ושאר מטעמים הגענו ליום ראשון האחרון וכאמור, לא ממש הצלחנו להשתלט על כל הבלגן. בתשע וחצי בלילה הבנו שאם לא נעצור כעת, המטוס לא יחכה לנו...אז ויתרנו על בדיקה כללית לבית, בדיקת ציוד אחרונה וסידור אחרון של התיקים...פשוט זרקנו הכל למזוודות, התפללנו שיסגרו, קיווינו שלא השארנו משהו חשוב בבית, כיבינו אורות ובשניה האחרונה גם את המזגן.
אח של גל הגיע מצוייד בטרנזיט שלו, העמסנו מזוודות בכל מקום אפשרי, הילדים ישבו אי שם מאחור (לא ממש הצלחנו לראות אותם) אנחנו ישבנו מקדימה, ואם הילדים לא היו צוחקים מאחור, בכלל לא היינו זוכרים שהם שם..בכל זאת היו ביננו 8 מזוודות, 4 תיקי יד, 4 שקיות עם כריות ועוד איזו שקית עם אוכל שהצלנו מהבית ברגע האחרון, מה שנקרא...שיהיה.
הגענו לשדה וטוני אחראי הטיסה כבר חיכה לנו בקוצר רוח, איפה אתם??? פדיחה...ואני עוד עבדתי שם, איזו דוגמא רעה לנוסעים...לא נורא, ביננו, כמה נוסעים אורזים בית שלם לפני טיסה? יש לנו תירוץ ממש טוב.
הוכחה שעבדתי בקונטיננטל...

הגענו היישר למטוס לקריאה אחרונה, שמנו כריות על המושבים וסוף סוף יכולנו לנוח. לא יאמן, אפשר כבר להתחיל להתרגש?
ברוכים הבאים לטיסת קונטיננטל 91 לניוארק, טיסה נעימה!!! הטיסה באמת היתה מצויינת, כל אחד בחר לו סרטים מתוך הכמות הבלתי נגמרת של אפשרויות (ג'ולי וג'וליה אחלה סרט, מריל סטריפ מדהימה)
בניוארק עברנו חוויה מלחיצה כשיוסי לא מצא את הארנק שלו, מכיוון שיצאנו כמו ביציאת מצרים, חששנו שהארנק נותר בבית, בסוף אחרי כמה דקות מלחיצות הארנק נמצא בתיק מחשב ועד עכשיו אין לנו מושג איך הוא הגיע לשם. עברנו את פקיד ההגירה ההמום (שנה? תיירים לא יכולים לבוא  לשנה...) מלמל תוך כדי חתימת ויזה לחצי שנה, התמקמנו בפינה קרובה לטרקלין כדי לסחוט אינטרנט אלחוטי חינמי (ותודה שוב לקונטיננטל) והמתנו לטיסה הבאה לפיניקס. עוד טיסה עברה בשלום, אנחנו כבר סחוטים מעייפות, והחום של פיניקס לא ממש מרענן..

הפיניקס, אחת הציפורים האהובות על ענבר

שמונה תיקים המתינו לנו כמו חיילים, 4 דולר החולרות רוצים בשביל עגלה, לא הגזימו..כמובן שהתקמצנו (מה פתאום התקמצנו, זה העקרון שעבד כאן) וסחבנו הכל לשאטל של השכרת הרכב.
8 תיקים 4 תיקי יד 2 מחשבים

בחניית המכוניות הבחורה הפנתה אותנו לאזור מסויים שבו עמדו כל הטרנזיטים ואמרה לנו שנבחר מה שבא לנו...אמריקה אמרנו? אז הסתובבנו בין הרכבים ובדקנו את הבגז' שלהם ובחרנו את זו עם הקיבולת הכי גדולה. התחלנו להעמיס, בין הכסאות ואז הגיע עובד חברה והראה לנו איך בשניה מקפלים את כל הכסאות ויוצרים מרחב מטורף להמון תיקים. הרגשנו קצת אהבלים, פדיחה, אבל מה אכפת לנו, מתי נראה אותו שוב? זה מה שכיף, אפשר לפדח חופשי...אמריקה!
באוטו גילינו מצלמה אחורית צבעונית שאפילו מסמנת איך בדיוק להחנות בין הפסים, דלת הבגז' עולה ויורד לבד, הדלתות נפתחות ונסגרות לבד...בקלות מתרגלים לנוחות הזאת.
נסענו לעיר מסה, ליד פיניקס, קרוב לשדה התעופה, היישר אל מלון הייאט, בו חיכתה לנו פקידת קבלה מהממת העונה לשם MIA, שהתעניינה במסע שלנו וביקשה לשמע פרטים ונתנה לנו להרגיש הכי טוב שאפשר.(היי MIA את קוראת את הבלוג?) קיבלנו חדר מקסים וגדול ומאד מפנק. המיטה קרצה לכולנו, אבל יוסי בקול סמכותי פקד שלא כדאי שנלך לישון כעת, כי רק חמש אחר הצהרים ואם נרדם לא נצליח לקום כי לפי השעון שלנו כבר שלוש בבוקר. הוא הציע שנצא לקניות. אז יצאנו והילדים נרדמו יופי באוטו..אז חזרנו. 
זהו. את המשך חוויותינו נרכז במצגת שבועית אותה נשים בבלוג בכרטסת נפרדת...תמשיכו לעקוב.

יום רביעי, 29 ביוני 2011

נפרדים מכתה ב' וכתה ו'

השבוע האחרון של בית הספר ואנו עסוקים בפרידות..
הכנו מצגת (המצגת נמצאת בכרטיסיה "דף פרידות" ) שמראה את הקרוואן וטעימה מהמקומות שנבקר בהם, ובנוסף, הכנו עוגות וסרקנו תמונה של הקרוואן על בצק סוכר שעיטר את העוגות.
וכך הגענו בבוקרו של יום ראשון לכיתתו של תומר, הראינו לילדים את המצגת והיה נחמד לראות אותם מתלהבים כשזיהו אתר בארה"ב שבו היו, או עליו שמעו.
המורה שאלה אותנו מאיפה הרעיון לנסיעה, ויוסי סיפר לילדים שכשהוא היה נער, הוא נסע בחילופי נוער לארה"ב וגר אצל משפחה אמריקאית והם לקחו אותו לטיול בקרוואן, ושם נבטה בליבו ההחלטה שכשיגדל, גם הוא יעשה טיול כזה.
עוגת הקרוואן

יאמי...
מסתבר שההרצאה עשתה רושם רב על הילדים לאור התגובות שאנו מקבלים מההורים..
משם המשכנו לבית הספר של ענבר. היא הזמינה לפרידה את ילדי כיתתה ועוד כמה חברים ומורים.
ההרצאה לוותה בהמון קריאות התלהבות מהחברים וגם נשאלו לא מעט שאלות חכמות, כדוגמת איך המכשירים מקבלים חשמל, ושאלות על מרחקים. היו גם מי ששאלו אם יש לנו מקום במזוודה לקחת אותם..
התלהבותם סחפה גם את ענבר שעד עכשיו נראה שלא ממש קלטה את גודל המסע שהיא עומדת לחוות.
ענבר נתנה לכתה מתנה, הגדלה של אחד הציורים המקסימים שלה, מודפס על בד קנבס, שיתלה בבית הספר החדש שסיום בנייתו בימים אלו ממש.
חבריה לכתה שיצאו נלהבים מהפרידה החליטו לעשות לענבר הפתעה. ציפור לחשה לנו שהם עומדים לשיר לה שיר שאת מילותיו חיברו במיוחד בשבילה..כל הכבוד להם!!!
הציור שענבר נתנה לכתה

גם פה היתה עוגת קרוואן


כל חוויה כזאת מעלה את סף ההתרגשות...זה מתחיל לחלחל...

יום שני, 13 ביוני 2011

יש החלטה, יש קניה

בשעה טובה ומוצלחת קנינו קרוואן.
בסוף החלטנו על האוטובוס. עם כל הכבוד לחסכון של הנגרר, מבחינתינו, כל החוויה של הטיול היא לטייל בתוך הקרוואן!!
כדי לחזור בערב ולישון בנגרר, אנו כבר יכולים לקחת מוטל..
לאחר משאים ומתנים ואינספור כאבי ראש קטנים והתחבטויות גדולות, יוסי קנה לנו את האוטובוס הזה:

יוסי כבר נסע איתו מאריזונה לקליפורניה ובחזרה ומאד התלהב גם מהנהיגה וגם מהישיבה על הספה במהלך הנסיעה. חבר שהיה איתו אפילו ישן במיטה שלנו והכריז שהיא נוחה מאד..
ביקשנו לוחית זיהוי  מאד מיוחדת שלא נגלה אותה עכשיו...אם אכן נקבל את המספר שביקשנו זו הולכת להיות הפתעה נפלאה...אז חכו בסבלנות.
אני התחלתי לעבוד על מסלול הנסיעה שלנו בעזרתם האדיבה של אורית וחיים שמטיילים כבר שלוש וחצי שנים (!!!) והמידע שצברו לא יסולא בפז.
ככל שעובדים על מסלולי הנסיעה כך גובר התאבון להתחיל לחוות..
אבל בינתיים צריך לסגור עוד ביטוח נסיעות ולסגור כל מיני מנויים וביורקרטיות כאלו ואחרות..וכמובן...המשימה שאני הכי מתחמקת ממנה...להתחיל לארוז את הבית..
אז יאללה...לעבודה

יום שלישי, 7 ביוני 2011

ממשיכים להתחבט וגם טיפ לנוסעים לתקופה ארוכה לארה"ב

עדיין לא סגרנו על דגם של קרוואן, היו לנו התחבטויות רבות בנושא. שמענו דיעות לכאן ולכאן והבנו בעיקר שהשיקול הכלכלי הוא הפרמטר היחיד שיכול להכריע באופן חד משמעי.
קרוואן נגרר עם טנדר הוא באופן מובהק זול יותר מאוטובוס, וכן עלויות הדלק יורדות כשמתנתקים מהנגרר ומטיילים רק עם הטנדר.
בנוסף, אם אופי הטיול הוא כזה שמתנחלים בקמפ לכמה ימים וממנו יוצאים כל יום לטייל (טיול כוכב), אזי יש יתרון לנגרר, אותו משאירים בקמפ, ומטיילים רק עם הטנדר.
מטיילת אחרת שדיברתי איתה אמרה לי שהיא לא מבינה את ההגיון בטיול כוכב עם קרוואן בארה"ב, לטענתה, אם זה אופי הטיול אז אפשר לוותר על קרוואן ולקחת מלון ולצאת ממנו כל יום לאתר אחר ברדיוס שנקבע. לדעתה, כל הרעיון בטיול קרוואנים הוא להתקדם עם הבית שלך מנקודה לנקודה. אני מודה שיש בזה הגיון.
בכל מקרה קבענו כנקודת מוצא, שלא חשוב מה תהיה החלטתינו, היא תהיה החלטה טובה. אנו נהנה בכל אופציה.
הנטייה שלנו היא קצת יותר לכיוון האוטובוס. קוסמת לנו האפשרות לעשות קצת הפרדה ביננו לבין הילדים בזמן הנסיעות הארוכות. גם ככה אנחנו נבלה כל הזמן ביחד. בנסיעות ארוכות הם יוכלו לשבת בפינת האוכל, ליד שולחן, לצייר, לכתוב, לקרא, לשחק במחשב, לצפות בסרט, לפתוח מקרר, להכנס לשירותים...והנסיעות ארוכות...
אנו נוכל לשבת מקדימה ויהיה לנו קצת זמן איכות לעצמינו.... אם יהיה משהו מעניין בכביש תמיד נוכל לצעוק להם לשים לב...
ואם נבחר בנגרר, אז נוכל להנות מהחסכון הכספי, ואולי באמת נשתקע יותר בקמפים ונוכל לעשות מסלולים שקשה לעשות עם אוטובוס. לנסיעות הארוכות נצטרך לדאוג לאוזניות לDVD הנייד ואייפוד גם לא יזיק..
ההחלטה הסופית יכולה להיות קשורה גם לזמינות הרכבים שנמצא ושיתאימו לצרכים שלנו.
מי אמר שהחיים פשוטים?

וכעת לטיפ הכלכלי:
מי שמתכנן לנסע לתקופה ארוכה לארה"ב כדאי לו לשקול לפתוח חשבון דולרי תחת החשבון הישראלי.
אנחנו בבנק אוצר החייל ולהם יש תוכנית חסכון דולרית שבה כל חודש מפקידים סכום כסף לפי שיקול דעתינו, הכסף נחסך בדולרים, ושער ההמרה הוא לפי שער המחאות שהוא נמוך יותר משער מזומן.
בנוסף, יש לשייך את כרטיס האשראי לחשבון הדולרי (לבקש מחברת האשראי או הבנקאי)
כעת בכל גיהוץ של הכרטיס בחו"ל, הכסף יורד מהחשבון הדולרי, כלומר, דולר מול דולר, אין המרות לשקלים, וכך חוסכים עמלת המרה לשקלים!!
אם רוצים לעשות רכישה גדולה בחו"ל ומתכוונים לפתוח שם חשבון, כדאי להתחיל את החסכון כמה חודשים מראש, כדי שיצטבר בחסכון סכום כסף גדול, אותו אפשר יהיה להעביר לחשבון בחו"ל.
זהו חסכון נזיל, אפשר להוציא את הכסף מתי שרוצים (אולי יש מינימום של שלושה חודשים, לא סגורה על זה)
ואת סכום ההפקדה אפשר לשנות כל פעם.

יום שני, 16 במאי 2011

דילמה ראשונה (ובטח יהיו עוד הרבה)

טוב. כרטיסי טיסה יש. אז גם אם לא יצא כלום לפחות נטוס.
דיברנו עם חבר של יוסי שמטייל כעת עם קרוואן, והוא המליץ לנו לרדת מקרוואן אוטובוס (מה שנקרא class A) ולחשוב בכיוון של קראוון נגרר 5th wheel. ולהלן הטיעונים:
קרוואן אוטובוס זולל דלק
קשה יותר למכור אותו
נגרר מסוג 5th wheel הוא הלהיט התורן בקרב הפנסיונרים (האוכלוסיה העיקרית שמתניידת בקרוואן, ועוד כמה משפחות ישראליות..) ולכן יש לו שוק מצויין
חסכוני יותר
מחירו זול יותר.
לכאורה, דילמה פשוטה...אבל אז נכנס פרמטר החוויה
לטייל בדרכים בתוך קרוואן גבוה, כשהילדים יכולים במהלך הנסיעה לשבת ליד שולחן ולעשות מה שהם רוצים. ואפשר לעצור ולפתוח מקרר, הרי זו החוויה המיוחדת שלשמה התכנסנו...לא?
ובנגרר..אז נכון שאפשר תמיד לעצור במקום מנוחה, לצאת מהרכב, להכנס ל"בית" ולקחת מה שרוצים, אבל הנסיעה היא ברכב פרטי, אז מה עשינו בזה?
אנחנו נמשיך להתחבט בנושא, ולתחושתי, רק כשיוסי יהיה בשטח ויראה את הקרוואנים השונים במה עיניו, הוא כבר ידע איזו החלטה לקבל..
אז מה אתם הייתם עושים??